מעברים

לקבלת הבלוג, עדכונים והפתעות, הצטרפי למועדון החברות שלי

אני זוכרת את היום הראשון שלי בכיתה א'. במעורפל אבל זוכרת. אני זוכרת שביל רחב בין עצי ברוש גבוהים. אני זוכרת אותי, נמוכה ליד הברושים, עם ילקוט ענק וכחול שסבתא קנתה לי באיטליה. אני זוכרת את עצמי מסתכלת לשמיים ורואה את הקצה של הברוש מנסה ללטף לי את הראש אבל לא מגיע כי אני כזאת קטנה והוא כזה גבוה. אני זוכרת כמה רציתי שמישהו ילטף לי את הראש באותו הרגע... אבל אני הייתי לבד על השביל. אני זוכרת מלא ילדים, כולם עם ילקוטים שמכסים להם את הגב.. אני זוכרת צילצול נורא חזק ואת כולם רצים לכיוון אחד. אני זוכרת כיתה בגוונים של אפור, אני זוכרת מורה, גבוהה ויפה ואני זוכרת אותי... לבד.
תחושת הלבד שלי נורא חזקה מאותם ימים. לבד בכיתה, לבד בהפסקה ולבד על השביל. רק אני והברושים.

חברה סיפרה לי השבוע שהבת שלה עולה לכיתה א'.
התחלנו לדבר ולהעלות זכרונות. היא מה- א ' שלה ואני מה- א' שלי. הלבד הזה חזר כמה פעמים גם בסיפור של החברה שלי.
היא המשיכה וסיפרה לי שכשהגיעה לכיתה ג', עשתה להם המורה הפתעה וביקשה מכל ההורים להכין מכתב קטן בבית המיועד לכל ילד, ולהחביא אותו בילקוט של ילדם. ביום הראשון לבית ספר, אחרי השיעור הראשון והשני, ביקשה המורה החכמה והיצירתית מכל ילד, לפתוח את הילקוט שלו ולחפש את המעטפה שעליה כתוב: "מאמא ואבא". החברה שלי סיפרה לי שבאותו רגע שמצאה את המעטפה, ליבה התמלא אושר גדול ושמחה אינסופית. לרגע אחד הרגישה איך אמא ואבא עוטפים אותה בחיבוק ענק ומחמם ומזכירים לה עד כמה הם אוהבים אותה.

ואני חשבתי לעצמי כמה זה מקסים. ומרגש.
כמה זה מקסים לחשוב על רעיון כזה.
כמה זה מקסים ונעים לקבל חיבוק כזה.
כמה זה מקסים לראות ולהרגיש את הילד ורגע לעצור ולהתייחס לקושי שלו וללבד שהוא מרגיש לפעמים גם אם הוא ביחד, עם עוד הרבה ילדים עם ילקוטים על הגב.

השיחה עם החברה המשיכה להדהד לי בראש. וניסיתי לחשוב מה אני עושה עם ההידהוד ואיך אני מתרגמת אותו לזמן איכות עבורכם.
איך אני יוצרת עבורכם ועבור ילדכם רגע שבו תשבו יחד, פלאפונים על שקט, כוס מיץ ומזגן, טלוויזיה מכובה ורגע מיוחד ואינטימי שלכם, רגע של שקט... וצובעים יחד, גוזרים ויוצרים.... אולי אפילו מדברים על המעבר הזה מהגן לכיתה א', על הילדים הרצים בשבילים, על הצילצול ועל המורה הגבוהה, על ההפסקות ועל מה שבינהן... ועל חווית ה"לבד" הזאת.... ואחרי שתיצרו ותדברו, תצבעו ותשתו מיץ, יוכל הילד המתוק והרך שלכם להכניס את החיבוק הזה שיצרתם יחד, לילקוט שלו וללכת לכיתה א' עם הידיעה שהוא לא לבד. ואולי תלוו אותו עד לכיתה ואולי רק עד לשביל אבל הוא יזכור שאתם איתו, בלב וגם קצת בתיק. ומידי פעם, אם ירגיש לבד, יציץ רגע בחיבוק ויתמלא שמחה.

הכנתי עבורכם פרינטבלס.

לקבלת הפרינטבלס, הצטרפי עכשיו למועדון החברות שלי

מה זה פרינטבלס?
פרינטבלס אלה קבצים, שיצרתי ואיירתי עבורכם אשר ניתן להדפיס במדפסת בייתית פשוטה, לגזור לצבוע וליצור. הקבצים הם בשחור לבן כך שתוכלו לצבוע איך שתרצו. אני ממליצה להדפיס על בריסטולים לבנים מאחר והם קצת יותר עבים מדף מדפסת רגיל וממש כיף לעבוד איתם.

קחו לכם רגע שקט, צבעיי עיפרון או טושים {אני ממליצה על צבעיי עיפרון } שבו עם הילד/ה ותקדישו כמה דקות ליצירה משותפת. אולי אפילו תדפיסו שני עותקים ותנו לילד שלכם להקדיש גם לכם חיבוק ממנו. 

ועכשיו.... הצטרפ/י למועדון ואשלח לך את הפרינטבל המקורי במייל...

וככה זה עובד.... 

חיבוק של אמא בחנות המקוונת שלי

 

חיבוק של אמא

עד שלא הפכתי להיות אמא, לא הבנתי עד כמה הלב שלי יכול לאהוב ולהתרגש. לא ידעתי עד כמה מילמול מתוק בשתיים בלילה יכול לגרום לי לחייך גם אם העיניים שלי עצומות. לא היה לי מושג כמה זה ממלא את הבטן ומציף בשמחה, לראות את הילדה שלי עומדת במיטה בחמש לפנות בוקר עם עיניים נפוחות משינה ולחיים סמוקות עם קווים של שמיכה. כמה זה הכי נעים להרים את היצור הסמוק והחמים הזה מהלול ופשוט למעוך אותה עם חיבוק  ולנשנש אותה נישנושיי בוקר מתוקים.
אין כמו החיבוק הזה.
אני הכי רוצה שהילדה שלי תרגיש את החיבוק הזה שלי גם כשאני לא לידה. אני רוצה שהיא תזכור בגוף שלה את האחיזה הזו שמאפשרת לה רגע להרפות ולהשען. אני רוצה שהגוף שלה יזכור את התחושה הנעימה- את האהבה שלנו. אני רוצה שברגעים שבהם היא רגע מרגישה לבד, היא תזכור שאני כאן בשבילה ולנצח נצחים אהיה.
מתוך המחשבה על מאיה שלי גדלה ומתוך הרצון שלי לחבק אותה תמיד... נולד הקמיע הקטן הזה.
החיבוק של אמא הוא כרית קטנטנה וצבעונית, תפורה באהבה ומגיעה בתוך שקיק טול לבן ורך. את הקמיע הזה יכול/ה הילד/ה לשים בתיק של הגן, בילקוט בית ספר, בכיס או מתחת לכרית...כך הוא ירגיש, או היא תרגיש, שאת תמיד איתו. מחבקת ועוטפת באהבה. ואם לרגע ירגיש געגוע, מיד יוכל להציץ בשקיק ולמעוך את הכרית.

לרכישה הקליקו כאן

 מעל המיטה

 חיבוק של אמא

 כל אחד צריך חיבוק

מילים ראשונות שלי

היי.. אני ענבל, ואני בעלת מחשבות צבעוניות, בראש, בלב ועד קצות האצבעות. יש לי עסק שמעליו ובתוכו מרחפות מחשבות, יש בו דמיונות וזכרונות ממסעות, חלומות, צבעים צורות ורגשות. אני משחילה את כל אלה בחרוזים וקושרת מלמלות, ועכשיו גם כותבת מילים כי בא לי להגשים את חלום הכתיבה שלי. לשתף את העולם ברגשות, במחשבות ובמקורות ההשראה שלי. בא לי לגדול ולהצמיח עוד ענפים ועלים קטנים ירוקים שיהפכו לגדולים. בא לי לחלוק אהבות וחוויות מהרפתקאות, חוויות מהאמהות הטרייה שלי ומהיצירה.. בא לי לפתוח את הלב עוד ולהגדיל בו את החדרים. אני מאמינה שאין סוף לגדילה ולהתרחבות. 

מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד מסתובבת עם עיפרון ועט שחורה ביד, ואם אפשר גם עם קלמר מלא בצבעי עיפרון (ומחדד) חייבת גם דבק וכמה כפתורים, תחרה בצבע לבן ואי אפשר בלי אחת בצבע שמנת ובתכלת ואם השתגעתי אז גם ירוק בהיר... על כל אלה, אוהבת לפזר אבקת נצנצנים זהב... כמו קפה של בוקר, חייבת את זה.

פתאום באמצע החיים בא לי להוסיף לכל אלה - מילים, אותיות.. תוכן.

אתם בטח שואלים למה דווקא עכשיו? ומה עם החלומות האלה שלי ואיך זה שאני לא עסוקה בחום הגדול או ברכבת הקלה שמכבידה על תל אביב או במשבר החוב של יוון.

אני אספר לכם. לפני כשבועיים החלטתי לעשות שינוי במצב הצבירה שלי. ממצב רדום עד מנומנם, החלטתי לעבור למצב תוסס ולהתחיל להתקדם קדימה. הרגשתי ששהות ממושכת במקום, עושה לי לא טוב לעור הפנים, מעייפת אותי וגורמת לחיוך שלי להראות לא חמוד. שוטטתי משועממת מעצמי בפייסבוק וראיתי תמונה של בחורה בלונדינית עם עיניים כחולות. לרוב הן נראות לי יפות נורא ומפחידות כאלה אבל זאת נראתה כמו מלאך. אני מוכנה להשבע שאפילו היתה לה הילה כזו מעל הראש. היא השאירה טלפון וכתבה שהיא עוסקת בייעוץ לעסקים קטנים המנוהלים ע"י אישה אחת. ישר חשבתי שזאת אני. אני אישה ואני אחת ויש לי עסק קטן. היא הבטיחה שתנסה לעזור ולהפוך אותי ואותו לגדולים. זה הרי מה שאני הכי רוצה. הסתכלתי ארוכות על הפוסט של המלאכית הזו עם ההילה מעל הראש ופשוט חייגתי את המספר שלה. למה לבזבז זמן?! היא ענתה לי. מה אתם יודעים... היא אפילו היתה נחמדה בטירוף. ועוד קוראים לה מיה כמו מאיה שלי. זה כנראה גורל. דברנו ארוכות והיא חיממה את ליבי עם המילים שלה. היא דיברה ואני הקשבתי ופתאום לא השתעממתי. לא מעצמי ולא ממנה... פתאום הרגשתי תסיסה קלה ורק רציתי לנתק ולהתחיל לעבוד. אחת המשימות שהיא נתנה לי היתה לפתוח את הלב ובלוג. היא אמרה לי: "אם בוער בך לכתוב תפתחי אתמול בלוג". אז פתחתי.

הנה אני. נרגשת, תוססת, סקרנית, לא משועממת, לוקחת את החיים שלי ברצינות, תופשת את העסק שלי ברצינות. הוא חשוב לי ויקר לי מפז. אני רוצה לגדול איתו ולהגיע לשמיים. ואני יודעת שאני יכולה. הרי הכל אפשרי. 

מזמינה אתכם להצטרף למסע האפשרי שלי, להגשים איתי עוד חלום ואולי יגיעו עוד כמה חלומות בדרך, לא אוכל להתחייב רק על אחד. אתם מוזמנים להגיב ולכתוב לי, לדמיין איתי ולעוף יחד רחוק רחוק.

ובינתיים... עד הפעם הבאה, אל תדחו דברים שבוערים בתוך ליבכם, אל תהססו... תתקשרו, תעשו, תגידו, תנסו, תצאו, תכירו, תגידו שלום, תחייכו, תפתחו את הלב, אל תשתעממו, אל תפחדו... תעיזו. 

רגע לפני שאני מפזרת על הפוסט הזה את אבקת הנצנצים שלי ולוחצת על "אנטר" ומשחררת אותו לעולם, אני רוצה להבטיח לעצמי שכל מה שייאמר/ ייכתב פה על הענן הקטן שלי, ייצא ממקום אמיתי ואותנטי. בהקשבה מלאה, ראש פתוח, מבט בעיניים ורגישות.

אז יאללה. אנטר.