לפני כשנתיים קיבלנו החלטה משפחתית אמיצה ומאתגרת - עמית בעלי מצטרף לעסק המשפחתי בהודו.
ידענו בדיוק מה מהלך כזה ידרוש מאיתנו. נסיעות תכופות להודו (שבועיים שם ושבועיים בארץ), הרבה יחד והרבה לחוד, חופש כלכלי פוטנציאלי והרבה טובלרון מהדיוטי פרי.
ההחלטה התקבלה בלב שלם יומיים לפני שגילינו שאני בהריון עם מאיה שלנו.
הדיבור ביננו היה דיבור פתוח על הקשיים והאתגרים הצפויים. החלטנו ללכת על זה ולהכנס להרפתקה שאת תוצאותיה לא ידענו בתקופה ההיא.
את ההריון העברתי סה"כ בנעימים. העוברית שגדלה לי בבטן, התחשבה באמה שבילתה מחצית מהתקופה- לבד... בזמן שעמיתי עולה על טיסות, ממריא, אוכל אורז וקארי ונוחת, אני עובדת ומנהלת עסק, שוכבת על הספה בצהריים ומכרסמת סנדוויצ'ים בשלוש לפנות בוקר. הוא נוסע וחוזר, נוסע וחוזר ואני נשארת באותו מקום - רק גדולה יותר. מצלמת את עצמי ואת העוברית שבתוכי, גדלות ומתעגלות - שולחת לו בוואטאפ ומעדכנת בסקייפ על בחילות וורידים ברגליים. אבל בכיף.
כשמאיה היתה בת שבועיים, עמיתי עלה על מטוס וחזר מהר לשיגרת עבודה/הודו/אורז/טיסות המשוגעת שלו. כל פעם כשהיה טס, ההורים המהממים שלי היו אורזים את עצמם ומגיעים לצפון כדי לעזור לי עם מאיה. חברות וחברים עטפו אותי ואותנו מכל הכיוונים ודאגו להקל על הגעגועים. מאיה גדלה עם המון אהבה וחיבוקים, אבא שחוזר הביתה אחת לשבועיים (אבל כשהוא חוזר הוא מלא מלא באהבה ומתגלגל איתה על השטיח) המון סבא וסבתא ו... למדה לחיות עם "אבא שטוח" בסקייפ כבר בחודשים הראשונים לחייה (אבא שטוח זה אבא שנמצא בהודו ומתקשר כל יום כמה פעמים בסקייפ, הוא לא תלת מימד כמו בימים שהוא בארץ, אי אפשר לחבק אותו או לגעת בו אבל אפשר לצחוק איתו ולעשות "קו קו" גם כשהוא שטוח על המסך).
ככה עברה לה השנה הראשונה. עם געגועים עזים, שיחות סקייפ ארוכות, שאלות לגבי איך עושים את זה ואיזה מחיר זה גובה מאיתנו, מחשבות על הודו, נסיעות שלנו להודו, פחדים ממעברים ושינויים ובעיקר געגוע. געגוע לשיגרה משפחתית רצופה.
מאיה למדה להרדם בהמראות ולהמשיך לישון בנחיתות, למדה שאחת לכמה זמן אבא חוזר עם מזוודה גדולה וכתומה, למדה שבמזוודה תמיד מסתתרת מתנה עטופה בנייר צבעוני, היא למדה מה היא שמחה גדולה ואושר מטורף כשאבא חוזר, היא למדה אפילו לעשות גילגול על המיטה מרוב שמחה, אך היא למדה גם מהו געגוע שאי אפשר לתאר במילים. וככל שהיא גדלה כך גדל גם האתגר.
הדיבור על מה עושים ואיך ממשיכים ככה היה פתוח וכן לאורך כל הדרך. ניסינו לשנות תדירות, לשנות מינונים, אבל במקביל גילינו שגם העסק של עמיתי משלם מחיר גבוה כשהוא לא שם. גם העסק מתגעגע לאבא כשאבא שבועיים בארץ.
ואני.... אתם בטח שואלים מה איתי....
אני לא הצלחתי גם להיות אמא במאה אחוז וגם לנהל חנות... אז סגרתי אותה. לא הצלחתי גם להיות לבד עם הילדה וגם לעשות פילאטיס, אז פרשתי ונשארתי רופסת. לפעמים אפילו הרגשתי שהשיגרה האחרת שלנו משפיעה על היצירה שלי. האמת היא שהיצירה שלי היא זאת ששמרה עליי! בלילות כשמאיה היתה נרדמת ואני נשארתי בסלון לבד. העסק שלי, האויר שלי, העשייה שלי שהיתה עבורי כריאה נוספת - השאיר אותי חזקה והגיונית לאורך כל התקופה. אבל כל דבר אחר שניסיתי לעשות היה חצי.
הנסיעה האחרונה להודו עם מאיה, הפילה לי אסימון ענק בגודל כל הראש שלי. והלב.
כשראיתי את מאיה מאושרת עם אבא בבית ההודי שלנו, שרצה ושיחקה עם חיתול קטן בסלון כשבחוץ 95% לחות תוך כדי צחוק מתגלגל, שנרדמה בריקשה ואכלה את האורז של אבא - הבנתי שמאיה שלנו צריכה לגדול עם אבא שלה.
אנחנו צריכים להיות יחד.
ידענו בדיוק מה מהלך כזה ידרוש מאיתנו. נסיעות תכופות להודו (שבועיים שם ושבועיים בארץ), הרבה יחד והרבה לחוד, חופש כלכלי פוטנציאלי והרבה טובלרון מהדיוטי פרי.
ההחלטה התקבלה בלב שלם יומיים לפני שגילינו שאני בהריון עם מאיה שלנו.
הדיבור ביננו היה דיבור פתוח על הקשיים והאתגרים הצפויים. החלטנו ללכת על זה ולהכנס להרפתקה שאת תוצאותיה לא ידענו בתקופה ההיא.
את ההריון העברתי סה"כ בנעימים. העוברית שגדלה לי בבטן, התחשבה באמה שבילתה מחצית מהתקופה- לבד... בזמן שעמיתי עולה על טיסות, ממריא, אוכל אורז וקארי ונוחת, אני עובדת ומנהלת עסק, שוכבת על הספה בצהריים ומכרסמת סנדוויצ'ים בשלוש לפנות בוקר. הוא נוסע וחוזר, נוסע וחוזר ואני נשארת באותו מקום - רק גדולה יותר. מצלמת את עצמי ואת העוברית שבתוכי, גדלות ומתעגלות - שולחת לו בוואטאפ ומעדכנת בסקייפ על בחילות וורידים ברגליים. אבל בכיף.
כשמאיה היתה בת שבועיים, עמיתי עלה על מטוס וחזר מהר לשיגרת עבודה/הודו/אורז/טיסות המשוגעת שלו. כל פעם כשהיה טס, ההורים המהממים שלי היו אורזים את עצמם ומגיעים לצפון כדי לעזור לי עם מאיה. חברות וחברים עטפו אותי ואותנו מכל הכיוונים ודאגו להקל על הגעגועים. מאיה גדלה עם המון אהבה וחיבוקים, אבא שחוזר הביתה אחת לשבועיים (אבל כשהוא חוזר הוא מלא מלא באהבה ומתגלגל איתה על השטיח) המון סבא וסבתא ו... למדה לחיות עם "אבא שטוח" בסקייפ כבר בחודשים הראשונים לחייה (אבא שטוח זה אבא שנמצא בהודו ומתקשר כל יום כמה פעמים בסקייפ, הוא לא תלת מימד כמו בימים שהוא בארץ, אי אפשר לחבק אותו או לגעת בו אבל אפשר לצחוק איתו ולעשות "קו קו" גם כשהוא שטוח על המסך).
שיחות נפש עם אבא
ככה עברה לה השנה הראשונה. עם געגועים עזים, שיחות סקייפ ארוכות, שאלות לגבי איך עושים את זה ואיזה מחיר זה גובה מאיתנו, מחשבות על הודו, נסיעות שלנו להודו, פחדים ממעברים ושינויים ובעיקר געגוע. געגוע לשיגרה משפחתית רצופה.
מאיה למדה להרדם בהמראות ולהמשיך לישון בנחיתות, למדה שאחת לכמה זמן אבא חוזר עם מזוודה גדולה וכתומה, למדה שבמזוודה תמיד מסתתרת מתנה עטופה בנייר צבעוני, היא למדה מה היא שמחה גדולה ואושר מטורף כשאבא חוזר, היא למדה אפילו לעשות גילגול על המיטה מרוב שמחה, אך היא למדה גם מהו געגוע שאי אפשר לתאר במילים. וככל שהיא גדלה כך גדל גם האתגר.
הדיבור על מה עושים ואיך ממשיכים ככה היה פתוח וכן לאורך כל הדרך. ניסינו לשנות תדירות, לשנות מינונים, אבל במקביל גילינו שגם העסק של עמיתי משלם מחיר גבוה כשהוא לא שם. גם העסק מתגעגע לאבא כשאבא שבועיים בארץ.
אורז עם קארי
ואני.... אתם בטח שואלים מה איתי....
אני לא הצלחתי גם להיות אמא במאה אחוז וגם לנהל חנות... אז סגרתי אותה. לא הצלחתי גם להיות לבד עם הילדה וגם לעשות פילאטיס, אז פרשתי ונשארתי רופסת. לפעמים אפילו הרגשתי שהשיגרה האחרת שלנו משפיעה על היצירה שלי. האמת היא שהיצירה שלי היא זאת ששמרה עליי! בלילות כשמאיה היתה נרדמת ואני נשארתי בסלון לבד. העסק שלי, האויר שלי, העשייה שלי שהיתה עבורי כריאה נוספת - השאיר אותי חזקה והגיונית לאורך כל התקופה. אבל כל דבר אחר שניסיתי לעשות היה חצי.
הנסיעה האחרונה להודו עם מאיה, הפילה לי אסימון ענק בגודל כל הראש שלי. והלב.
כשראיתי את מאיה מאושרת עם אבא בבית ההודי שלנו, שרצה ושיחקה עם חיתול קטן בסלון כשבחוץ 95% לחות תוך כדי צחוק מתגלגל, שנרדמה בריקשה ואכלה את האורז של אבא - הבנתי שמאיה שלנו צריכה לגדול עם אבא שלה.
אנחנו צריכים להיות יחד.
קבלנו החלטה משפחתית אמיצה ומאתגרת - עוברים לגור בהודו!!! שלושה סימני קריאה.
אנחנו עושים רילוקיישן לשנה או שנתיים למומביי. להיות יחד. לחוות משפחה. לחוות שיגרה קצת אחרת. אנחנו נוסעים אחר החלום. החלום להגשמה עצמית וביחד.
מאיה תגדל עם אבא שלה התלת מימדי, העגול והרך שאפשר לגעת בו ולחבק... היא תשחק איתו על השטיח מידיי יום, תאכל איתו ארוחת ערב ותתן לו נשיקה על האף - כל יום! מבלי לקטוע את הרגע או את הרצף. ואני אוכל להכין מרק עוף וסלט טעים לעמיתי כשיחזור מהעבודה, אוכל לחזור לפילאטיס ורגע לסדר את הגוף שהתעייף. נוכל לבלות סופיי שבוע יחד ולנסוע לים. נוכל לטייל ולצחוק. אבל הכי כיף - נוכל ללכת לישון יחד כל ערב ולהתעורר ביחד כל בוקר. מבלי לקטוע את הרגע או את הרצף. בלי מזוודות כתומות או כחולות, מוותרת בשמחה על הטובלרון מהדיוטי פרי, בלי געגוע לאבא שטוח ובלי געגוע בכלל.
אתם יודעים מה... לא אוותר על המילה "געגוע" כל כך מהר.... הגעגוע יהיה שם... לסבתא ולסבא ולכל החברים אבל הם יחכו לנו, ויבואו לבקר, ואנחנו נבוא לבקר אותם.
אבל נהיה יחד. וזה מה שחשוב.
ואני.... מה איתי אתם שואלים.... אני אשנה את צורתי שוב. אלמד את עצמי ואת היצירה שלי, אחווה צבעים עזים וחומרים חדשים, אתמלא ואתן לראש שלי להתמלא בדברים חדשים, אתן דרור ללב שלי ולדמיון שלי לעוף בשמיי הודו, ואתמסר למה שיש לה להציע לי ופשוט להיות.
זה הפוסט הראשון מתוך יומן המסע שלי. אותו אכתוב בעקבות המעבר שלנו ובמהלך התקופה שלנו שם.
אכתוב על המסע המשפחתי והמסע הפרטי שלי - בתור אמא, אישה ויוצרת.
פתאום המוצרים שלי מדוייקים לי יותר מתמיד
מזמינה אתכם לעקוב אחר המסע שלי להודו ולחלום איתי יחד על הדברים החשובים באמת.
פה בבלוג שלי ובפייסבוק של "מחשבות צבעוניות" .
שלכם באהבה גדולה,
ענבל
