יום חמישי, 4 באוגוסט 2016

הודו הודו הודו

אתמול חגגנו שבוע בהודו. שבוע למעבר הגדול שלנו למומביי הצפופה והצבעונית עד כדי הפרעת קשב וריכוז.
את הימים האחרונים בארץ בילינו באריזות ובמיון של מה לקחת איתנו ומה לארוז לשנתיים הקרובות. במילים אחרות - ארזתי את כל החיים שלי בארגזים ולקחתי איתי כמה גופיות ומכנסיים קצרים שלא העזתי ללבוש מעולם. אבל פה חם. מאוד חם. ולח.
{פותחת סוגריים - מתנצלת בפני כל אלה שנורא רציתי להגיד להם שלום ולתת להם חיבוק אחרון... לא פשוט לארוז חיים שלמים בכמה ימים והעומס גבר עליי והביס אותי. סליחה וחיבוק לכל אחת ואחד מכם}.


 מסיבת פרידה


הגענו לשדה התעופה עם 9 מזוודות וילדה מתולתלת קצת מבולבלת והתרגשות מטורפת בבטן. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התרגשתי ככה.
את הכניסה למטוס עשינו ברגל ימין. גם את היציאה ממנו. גם כשנכנסנו למונית וגם כשעלינו לדירה שבה אנחנו גרים. כי רגל ימין היא הרגל החזקה שלי. היא הרגל הטובה שלי. הלק אף פעם לא יורד לי ממנה וזה כבר סימן טוב.


 שלוש רגליים ימניות



שבעה דברים למדתי על הודו בשבוע שחלף.
1. צבעוניות זה שם המשחק - כמה שיותר צבעוני, נוצץ, קיטש עם פונפונים, יותר טוב. כל הצבעים, כל הטקסטורות, פאייטים, תחרות, הכל תופס. תכל'ס, לגמרי מחשבות צבעוניות.
2. מדרכה זה לחלשים - עץ, חבל כביסה, סנדלר (שמתקן כפכפי אצבע מגומי), דוכן של משהו מטוגן, מוסך לאופניים ופרה, את כל אלה תמצאו על מדרכה ברוחב 2 וחצי ס"מ... אם תצליחו ללכת עם עגלה על מדרכה כזו, אתם בשלים לעבור לגור בהודו.
3. "זמן הודו" - להודו ולהודים יש קצב אחר. קצב שאנחנו לא מכירים. משהו איטי יותר, נטול דאגות, נטול לחץ ונטול זמן. כולם מאחרים לכולם, כולם מחכים לכולם, כולם סולחים לכולם על שאיחרו וכולם רגועים ושלווים כמו חמאה. כאילו מוכרים בשוק סבלנות ואהבה לאחר.
גם אני נהייתי חמאה ואני פה רק שבוע.
4. הכל אפשרי - בהודו יתפרו לך, יצבעו לך, יחפשו לך, ינקו לך, ימצאו לך, יבנו לך, יחברו לך, יתפסו על הגג בשבילך, יורידו לך, יעשו לך... הכל!!! כי הכל אפשרי. אין דבר שלא ניתן ליצור. אני כבר מתה על המקום הזה!
5. איך תדע שהבאת לעולם ילד סתגלתן ואוהב אדם? - בוא איתו להודו. הציפצופים ברחוב, הפקקים והשעות הארוכות בדרכים, הרעש ועודף הגירויים, יכולים להוציא בנאדם משלוותו. ילד שזורם ומבסוט מכל נסיעה, שרואה ילדים שדופקים על החלון ומבקשים נדבות ואומר להם "היי היי" עם חיוך, שנרדם בריקשה תוך כדי נסיעה בשוק, שאומר "אמא פרה" כשפרה חוסמת את הכביש וגורמת לפקק מטורף - כנראה סתגלתן ואוהב אדם.
6. וותרי מראש על בושם או כל ריח נקי וטוב אחר - כי פשוט אין טעם. הריחות כל כך חריפים כך שכל ריח טוב פשוט נעלם, כאילו לא קיים. חבל. שמרי את בקבוק הבושם שלך לחופשות מולדת.
7. להיות יחד בהודו - זו החוויה הכי מטורפת שחוויתי בחיים שלי. לחיות בהודו עם בעלי והילדה שלי שעוד מעט חוגגת שנתיים זה מחבר, זה מעצים, זה מדביק אותנו יחד (ועם 100% לחות אנחנו באמת נדבקים).

אני סקרנית לגבי המסע הזה שלנו.
סקרנית מה עוד אגלה על הודו המדהימה הזו, המטורפת הזו והצבעונית הזו. מה אגלה על עצמי, מה אגלה על הביחד שלנו ומה אגלה על התרבות המרהיבה הזו.
מזמינה אתכם לפתוח את הלב יחד איתי, לגלות ולחקור. ולאט. הכי חשוב זה לאט. כי תהליכים לוקחים זמן, זמן הודו.

צעדים קטנים. לאט.


יום חמישי, 16 ביוני 2016

איך קבלתי את אחת ההחלטות החשובות בחיי

לפני כשנתיים קיבלנו החלטה משפחתית אמיצה ומאתגרת - עמית בעלי מצטרף לעסק המשפחתי בהודו.
ידענו בדיוק מה מהלך כזה ידרוש מאיתנו. נסיעות תכופות להודו (שבועיים שם ושבועיים בארץ), הרבה יחד והרבה לחוד, חופש כלכלי פוטנציאלי והרבה טובלרון מהדיוטי פרי.

ההחלטה התקבלה בלב שלם יומיים לפני שגילינו שאני בהריון עם מאיה שלנו.

הדיבור ביננו היה דיבור פתוח על הקשיים והאתגרים הצפויים. החלטנו ללכת על זה ולהכנס להרפתקה שאת תוצאותיה לא ידענו בתקופה ההיא.

את ההריון העברתי סה"כ בנעימים. העוברית שגדלה לי בבטן, התחשבה באמה שבילתה מחצית מהתקופה- לבד... בזמן שעמיתי עולה על טיסות, ממריא, אוכל אורז וקארי ונוחת, אני עובדת ומנהלת עסק, שוכבת על הספה בצהריים ומכרסמת סנדוויצ'ים בשלוש לפנות בוקר. הוא נוסע וחוזר, נוסע וחוזר ואני נשארת באותו מקום - רק גדולה יותר. מצלמת את עצמי ואת העוברית שבתוכי, גדלות ומתעגלות - שולחת לו בוואטאפ ומעדכנת בסקייפ על בחילות וורידים ברגליים. אבל בכיף.

כשמאיה היתה בת שבועיים, עמיתי עלה על מטוס וחזר מהר לשיגרת עבודה/הודו/אורז/טיסות המשוגעת שלו. כל פעם כשהיה טס, ההורים המהממים שלי היו אורזים את עצמם ומגיעים לצפון כדי לעזור לי עם מאיה. חברות וחברים עטפו אותי ואותנו מכל הכיוונים ודאגו להקל על הגעגועים. מאיה גדלה עם המון אהבה וחיבוקים, אבא שחוזר הביתה אחת לשבועיים (אבל כשהוא חוזר הוא מלא מלא באהבה ומתגלגל איתה על השטיח) המון סבא וסבתא ו... למדה לחיות עם "אבא שטוח" בסקייפ כבר בחודשים הראשונים לחייה (אבא שטוח זה אבא שנמצא בהודו ומתקשר כל יום כמה פעמים בסקייפ, הוא לא תלת מימד כמו בימים שהוא בארץ, אי אפשר לחבק אותו או לגעת בו אבל אפשר לצחוק איתו ולעשות "קו קו" גם כשהוא שטוח על המסך).


שיחות נפש עם אבא


ככה עברה לה השנה הראשונה. עם געגועים עזים, שיחות סקייפ ארוכות, שאלות לגבי איך עושים את זה ואיזה מחיר זה גובה מאיתנו, מחשבות על הודו, נסיעות שלנו להודו, פחדים ממעברים ושינויים ובעיקר געגוע. געגוע לשיגרה משפחתית רצופה.


 מאיה למדה להרדם בהמראות ולהמשיך לישון בנחיתות, למדה שאחת לכמה זמן אבא חוזר עם מזוודה גדולה וכתומה, למדה שבמזוודה תמיד מסתתרת מתנה עטופה בנייר צבעוני, היא למדה מה היא שמחה גדולה ואושר מטורף כשאבא חוזר, היא למדה אפילו לעשות גילגול על המיטה מרוב שמחה, אך היא למדה גם מהו געגוע שאי אפשר לתאר במילים. וככל שהיא גדלה כך גדל גם האתגר.
הדיבור על מה עושים ואיך ממשיכים ככה היה פתוח וכן לאורך כל הדרך. ניסינו לשנות תדירות, לשנות מינונים, אבל במקביל גילינו שגם העסק של עמיתי משלם מחיר גבוה כשהוא לא שם. גם העסק מתגעגע לאבא כשאבא שבועיים בארץ.



 אורז עם קארי




ואני.... אתם בטח שואלים מה איתי....
אני לא הצלחתי גם להיות אמא במאה אחוז וגם לנהל חנות... אז סגרתי אותה. לא הצלחתי גם להיות לבד עם הילדה וגם לעשות פילאטיס, אז פרשתי ונשארתי רופסת. לפעמים אפילו הרגשתי שהשיגרה האחרת שלנו משפיעה על היצירה שלי. האמת היא שהיצירה שלי היא זאת ששמרה עליי! בלילות כשמאיה היתה נרדמת ואני נשארתי בסלון לבד. העסק שלי, האויר שלי, העשייה שלי שהיתה עבורי כריאה נוספת - השאיר אותי חזקה והגיונית לאורך כל התקופה. אבל כל דבר אחר שניסיתי לעשות היה חצי.

הנסיעה האחרונה להודו עם מאיה, הפילה לי אסימון ענק בגודל כל הראש שלי. והלב.
כשראיתי את מאיה מאושרת עם אבא בבית ההודי שלנו, שרצה ושיחקה עם חיתול קטן בסלון כשבחוץ 95% לחות תוך כדי צחוק מתגלגל, שנרדמה בריקשה ואכלה את האורז של אבא - הבנתי שמאיה שלנו צריכה לגדול עם אבא שלה.

אנחנו צריכים להיות יחד.

קבלנו החלטה משפחתית אמיצה ומאתגרת - עוברים לגור בהודו!!! שלושה סימני קריאה. 

אנחנו עושים רילוקיישן לשנה או שנתיים למומביי. להיות יחד. לחוות משפחה. לחוות שיגרה קצת אחרת.  אנחנו נוסעים אחר החלום. החלום להגשמה עצמית וביחד. 
מאיה תגדל עם אבא שלה התלת מימדי, העגול והרך שאפשר לגעת בו ולחבק... היא תשחק איתו על השטיח מידיי יום, תאכל איתו ארוחת ערב ותתן לו נשיקה על האף - כל יום! מבלי לקטוע את הרגע או את הרצף.  ואני אוכל להכין מרק עוף וסלט טעים לעמיתי כשיחזור מהעבודה, אוכל לחזור לפילאטיס ורגע לסדר את הגוף שהתעייף. נוכל לבלות סופיי שבוע יחד ולנסוע לים. נוכל לטייל ולצחוק. אבל הכי כיף - נוכל ללכת לישון יחד כל ערב ולהתעורר ביחד כל בוקר. מבלי לקטוע את הרגע או את הרצף. בלי מזוודות כתומות או כחולות, מוותרת בשמחה  על הטובלרון מהדיוטי פרי, בלי געגוע לאבא שטוח ובלי געגוע בכלל. 
אתם יודעים מה... לא אוותר על המילה "געגוע" כל כך מהר.... הגעגוע יהיה שם... לסבתא ולסבא ולכל החברים אבל הם יחכו לנו, ויבואו לבקר, ואנחנו נבוא לבקר אותם. 
אבל נהיה יחד. וזה מה שחשוב. 

ואני.... מה איתי אתם שואלים.... אני אשנה את צורתי שוב. אלמד את עצמי ואת היצירה שלי, אחווה צבעים עזים וחומרים חדשים, אתמלא ואתן לראש שלי להתמלא בדברים חדשים, אתן דרור ללב שלי ולדמיון שלי לעוף בשמיי הודו, ואתמסר למה שיש לה להציע לי ופשוט להיות. 

זה הפוסט הראשון מתוך יומן המסע שלי. אותו אכתוב בעקבות המעבר שלנו ובמהלך התקופה שלנו שם.
אכתוב על המסע המשפחתי והמסע הפרטי שלי - בתור אמא, אישה ויוצרת. 



פתאום המוצרים שלי מדוייקים לי יותר מתמיד



מזמינה אתכם לעקוב אחר המסע שלי להודו ולחלום איתי יחד על הדברים החשובים באמת.  
פה בבלוג שלי ובפייסבוק של "מחשבות צבעוניות"

שלכם באהבה גדולה, 
ענבל

יום חמישי, 28 בינואר 2016

עסק קטן גדול שלי

לפני 7 שנים, בן זוגי האהוב, הסתכל עליי עם עיניו התכולות, יושבת בחדר הקטן שלנו מול מטע אפרסקים, מדביקה כפתורים, לשה פימו, מציירת, משחילה ומאושרת. הוא התבונן על ערמת המוצרים שהיו מונחים על השולחן הקטן ואמר לי בקול שקט: "אהובתי, את מאוד מוכשרת ויש לך ידיים שעושות קסמים אבל התחביב הזה שלך עולה לנו המון כסף... מה דעתך למכור את העבודות? צאי לתל חי, פעם בשבוע, בקטנה, אני אביא שולחן, אביא כיסא, אכין לך קפה בתרמוס, אכין לך סנדוויץ' יבש עם גבינה צהובה- כמו שאת אוהבת..."
הסתכלתי עליו ועל העיניים התכולות שלו וחייכתי בביישנות... "ותשאר איתי? תשב לידי?"
הוא הבטיח שכן. וקיים.


הוא נשאר וישב איתי...
 עד היום.



כך עמדנו שנינו במשך שנה. דוכן קטן בתל חי. כוס קפה וסנדוויץ'. הוא ואני.
מידי שבוע הגיעו עיניים שלמדו להכיר אותי ואת הדברים שהידיים שלי יודעות לעשות. מפה לאוזן עברה השמועה והמכירות עלו משבוע לשבוע.
בנות חזרו והזמינו, היו כאלה שהתקשרו לוודא שאני מגיעה. ככל שקנו ככה אני יצרתי וערמתי ערימות אך בעיקר התמלאתי השראה.
הרגשתי מהר מאוד שהדבר הזה יוצא לי מהבטן, לא סתם תחושה חולפת, משהו אמיתי שבוער בתוכי. הבנתי מהר מאוד  שזה מה שאני חולמת לעשות. פשוט את זה. ליצור, ליצור וליצור. הבנתי שאני רוצה לראות את הלקוחות שלי, לשמוע אותם מתפעלים ומקשטים את עצמם עם עוד ועוד מוצרים שלי. 


וכך נולד העסק שלי - "מחשבות צבעוניות". 

 בגליל העליון, בעמק הירוק חושבת
 מחשבות צבעוניות
 

מאתגר להיות עסק קטן ומצליח בארץ ובמיוחד בגליל העליון. הרבה מאוד פעמים הרגשתי כי אני חייבת להמציא את עצמי מחדש כדי לשרוד. היה לי ברור, לאורך כל הדרך, שאין אופציה אחרת. שהשליחות שלי בחיים היא להפיץ מחשבות צבעוניות בשמיי העולם ולגעת באנשים. בנחישות אינסופית, ובאומץ גדול, גם בתקופות לא פשוטות המשכתי להסתכל קדימה, בדקתי מה נכון לי ומה נכון לעסק, איפה תקוע ואיפה זורם... שיניתי, השתנתי, הקשבתי לקולות מבחוץ ובעיקר לקולות שבפנים.


עברו שבע שנים, והנה אני עדיין כאן. יוצרת, מתפתחת, מתנסה בחומרים שונים, מגלה טכניקות חדשות, משתנה ובעיקר זזה קדימה.  התזוזה הזו מתרחשת בגלל אותם אנשים שמאמינים והאמינו בידיים שלי ובראש שלי לאורך כל הדרך. ההתפתחות שלי היא בזכות הפידבקים שאני מקבלת מכם, הלקוחות הנאמנים שלי. ההשראה שלי והיצירתיות יוצאת ועוברת לקצות האצבעות בזכות המילים שלכם שאספתי לאורך השנים. הסנדוויצ'ים של בעלי, המבט המאמין שלו בעיניים, החיזוקים והתמיכה מההורים ומאחי שגר רחוק ממני, ממאיה הילדה האהובה שלנו שמאפשרת לי ליצור בשעות הלילה, בעלי החנויות במרכז הארץ שממשיכים להזמין ממני מוצרים, הפירגון והיעוץ, כל אלה מחבקים אותי, תומכים בי ועוטפים אותי בחום נעים שמאפשר לי להמשיך ולהמשיך ולהמשיך.

אז כשאתם רוצים לקנות מתנה לאדם אהוב ויקר לכם, חישבו קודם על העסקים הקטנים שרוצים להשאר כאן לתמיד. חישבו על הידיים היוצרות האלה, שחושבות על כל פרט ופרט, במיוחד עבורכם... שמשחילות, שמדביקות, שמחזיקות עט ביד ומתכננות כל קו וקו...

משחילה, מחברת, מדביקה, יוצרת.




יום העסקים הקטנים שמח לכל מי שבחר להיות עצמאי והקים עסק קטן משלו, שהצליח ומצליח להמציא את עצמו כל בוקר מחדש, שמתגבר על כל המכשולים ולמרות האתגר - ממשיך קדימה.

ושנמשיך כולנו לזוז קדימה... תמיד.


מוזמנים לבקר בחנות המקוונת שלי ולהנות ממגוון פריטים שנוצרו עם המון אהבה ומחשבה...



תודה לכם על התמיכה והחיבוק,

שלכם ענבל




יום רביעי, 18 בנובמבר 2015

השראה

לפעמים נדמה לאנשים שאני מסתובבת עם השראה בכיס, כל הזמן. כשכל פעם שבא לי ליצור משהו חדש, אני פשוט מתיישבת ומתחילה ליצור. רובכם לא יודעים שהרבה מאוד פעמים אני שוכחת את ההשראה בכיס ומכניסה את הג'ינס לכביסה... ככה...עם ההשראה. בלי כוונה. פשוט שוכחת. ואז אני מוציאה את הג'ינס ממכונת הכביסה ומגלה מלא פירורים מקומטים, שאריות של השראה וכתם אחד קטן על הכיס. 
לוקח לי זמן עד שאני מייצרת אותה מחדש, מרגישה אותה ומתרגשת ממנה. 

את הפירורים אני מנקה, לובשת את הג'ינס ויוצאת איתו מהבית, כחול וריק. כמו הכיס, גם הראש שלי לפעמים מרגיש ריק. אולי יש בו פירורים קטנים קטנים של השראה אבל הם כל כך קטנים ויבשים שאי אפשר לעשות איתם כלום. 

התחושה הזו של הכלום יכולה להמשך כמה ימים ולפעמים כמה שבועות. אני אשב ליד שולחן העבודה שלי ואפילו שירבוט קטן לא ייצא לי. 
אבל יש תקופות שפתאום אני מתמלאה. כמו צנצנת סוכריות, אני מרגישה איך הראש שלי מכיל בתוכו המון צבעים וצורות. פתאום אני מרגישה את האצבעות מדגדגות והבטן מתרגשת. אני ממש מרגישה את זה בגוף. ואז אני יכולה לשבת עד השעות הקטנות של הלילה  ורק לצייר ולצבוע, להמציא וליצור. אני אפילו יכולה למצוא את עצמי נוסעת באוטו ובוהה באפור של הכביש וכמו סוכריות קופצות כל מיני רעיונות קופצים לי לראש.... (אלה הרעיונות הכי טובים שלי)....
בתקופות כאלה, אני מרגישה שאני עפה. שיותר טוב מזה לא יכול להיות. שמתי לב לאורך השנים שבתקופות האלה תמיד קורה משהו. או שאני יוצאת יותר מהבית, או שמזג האויר מתחלף ומקשט את הנוף, או שאני פוגשת אנשים מעניינים שאומרים לי דברים חכמים, או שבמקרה ראיתי תמונה בעיתון שהקפיצה לי איזו סוכריה.... או שמאיה גדלה ואנחנו משחקות וצוחקות יותר על השטיח, או ש.. או ש... אבל שמתי לב שתמיד בתקופות כאלה אני יותר.

השראה יכולה לבוא בצורת מילים, תמונות, מעברים ושינויים, בצורת אנשים ולפעמים היא פשוט באה. 

אני מתרגשת לגלות לכם שכבר כמה שבועות אני מפוצצת בה, בהשראה הזו, כפרה עליה. אני עובדת על קולקציה חדשה של פריטים צבעוניים ומשמחים. קולקציה שמשמחת אותי ומרגשת אותי מאוד.



הקולקציה החדשה שלי מכילה בתוכה קלמרים, מחברות ועוד כל מיני מוצרי נייר, טפטים לחדרי ילדים, תמונות על בד קנוואס, תחתיות לסירים וכוסות ועוד כל מיני. 






 טפט לחדר

 

בימים אלה אני מחפשת אחר הדבר הבא. שיתוף פעולה שיעיף אותי. אז אם אתם מכירים מעצבות בגדים לילדים, מעצבות פנים או כל מיני אנשים יצירתיים שעושים ומעצבים דברים מעניינים , אשמח אם תחברו... 

ובנתיים, צאו לטייל, תפגשו אנשים, תקשיבו, תפתחו את ליבכם, תסתכלו מסביב, עלו על האוטו וסעו לטיול בצפון המהמם שלנו, תשחקו עם הילדים על השטיח, תצחקו ותנוחו. ולפני שאתם עושים כביסה, תבדקו את הכיס האחורי שלכם. אל תשכחו להוציא את מה שיש שם. 

שלכם,
ענבל. 
















יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

סוכות שלי


מכירים את זה שאחרי ראש השנה ויום כיפור, שאתם כבר עם לשון בחוץ ובטן (ממש) מלאה, פתאום מגיע חג סוכות ומוציא אתכם סופית מהשיגרה? פתאום יש תחושה שהסתיו עוד רגע פה והימים קצרים ויש לכם משאלת לב כמוסה אחת... שהחופש הזה יישאר פה לנצח? כי כבר התרגלתם לחצאיי ימים ולשבתונים, ולבילבול המוזר הזה שגורם לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם עונים על השאלה : "איזה יום היום"? 

אז הנה... הוא עוד רגע פה. חג הסוכות. 

חג הסוכות האהוב עליי כל כך. 
חג של ביחד, משפחה, אורחים וכוכבים. חג של יצירתיות מתפרצת, אבא בונה סוכה, רוח נעימה של סתיו, זכרונות ילדות צפים וממלאים את הלב, רימונים מתוקים וקישוטים עם המון המון קיפולים מנייר. 


רעיונות מקסימים לקישוטים מנייר מצאתי בבלוג המתוק מתוק תפור עלי .
 רעיונות פשוטים וצבעוניים להפליא.


כשאני נזכרת בסוכות שלי, בתור ילדה, אני נזכרת בערימת הדפים הלבנים החגיגיים שהיתה מונחת תמיד על השולחן בסוכה שסבא בנה, קופסת טושים ועפרונות, ואני יושבת וצובעת, מציירת ומעצבת את הסדינים הלבנים שסבתא כיבסה רק פעם בשנה לפני החג, כי אלה היו הסדיניםקירות של הסוכה שלנו. אני זוכרת איך ישבתי על הדשא עם מלאאא רצועות נייר, מחברת לולאה ללולאה ובדימיוני יוצרת את השרשרת הכי ארוכה בעולם. כזאת שאף ילד לא הצליח לחבר מעולם. כמה שמחה וכמה גאווה הרגשתי כשסבא היה תולה את הציורים והלולאות שלי על הסדיניםקירות של הסוכה היפה והיציבה שלנו.



במרפסת של סבא וסבתא

סבא שלי כבר לא בחיים וחוץ מגעגוע ענק אליו, אני חשה געגוע ענק לסוכה שלו. לסוכה שלנו.

לפני כמה חודשים עברנו לגור בקיבוץ גונן ופה בקיבוץ מתקיימת מסורת מקסימה שכל האבות נרתמים ובונים סוכה ענקית על הדשא בקיבוץ, והילדים מתכנסים בחדר האוכל ומכינים קישוטים לסוכה המפוארת. זה מרגש ומקסים, חגיגי ומשמח, מאחד ומחבר.

אז לכבוד החג שאני כל כך אוהבת, לכבוד יציאה אינסופית (או כך נדמה) מהשגרה, לכבוד ילדים מתרגשים וקישוטים מנצנצים,  הכנתי לכם מתנה חגיגית לחג הזה שאני כל כך אוהבת. לימים שבהם תשבו בסוכה עם דודים, אחיינים, ילדים וחברים. 

הרשמו עכשיו למועדון החברות שלי וקבלו ממני למייל שלושה קבצים מקסימים, אותם תוכלו להדפיס, לצבוע ולגזור וכך לקשט את הסוכה שלכם ולפנק את האושפיזין. 






מאחלת לכולנו חג סוכות שמח.
שנבלה ביחד, נטייל, נהנה מהחופש ומרוח הסתיו הנעימה שמביאה
עימה ציפורים נודדות ובשורות על חורף קריר.
שלכם,
ענבל.



יום שני, 21 בספטמבר 2015

בובות וסיפורים

תמיד היו לי בבטן מלא מילים. לא תמיד הצלחתי להוציא אותן. הן היו יוצאות בציורים, שירבוטים, כתיבה ודרך העיניים. עמית שלי (בעלי) תמיד אמר לי שהוא לא מבין למה אני לא עונה לו. זה לא שאני לא עונה לו... אני פשוט עונה בלב.
המילים שלי לא מתורגלות בלצאת החוצה. נוח להן בפנים, חם להן ונעים. הן תפסו מקום בשורה הראשונה בצמוד לשריר של הבטן והן מציצות מהחור הקטן של הפופיק. גם בפופיק אני לא אוהבת שנוגעים לי.

בשנים האחרונות למדתי לדבר. למדתי להוציא את המילים. לבטא רגשות, מחשבות וצרכים. למדתי שלדבר זה דווקא דיי סבבה. גם להגיד מה מרגישים זה מעולה. כי אז אנשים מבינים אותך. וכשאנשים מבינים אותך, נעים לך יותר בעולם.

בתוך כל עולם הרגשות והתחושות שגיליתי... המשכתי לכתוב ולצייר. וככל שדיברתי יותר, כך גם ציירתי וכתבתי יותר. פתאום למילים שלי אין סוף. הן יוצאות ויוצאות ויוצאות.

אז החלטתי לאסוף אותן ולארוז אותן יפה ולתת אותן כמתנה... ועל הדרך לממש עוד אהבה חדשה שלי והיא - בובות.
יו כמה שאני אוהבת בובות.
רצוי שיהיו תפורות מבד. ואם אפשר בדים צבעוניים. עם פסים, נקודות ופרחים קטנים בגוונים של חום.
לא אכפת לי גם מבד לבן, או שמנת. עם חוט שחור וחוט לבן.
כמה שאני אוהבת בובות.
ומילים.

עם בובות משחקים, את הבובות מחבקים, את הבובות מלטפים, תולים על קיר, מושיבים על מדף, מסתכלים להן בעיניים, נזכרים בילדות, מתכרבלים במיטה, מאמצים כחבר או חברה ובעיקר מרגישים יחד שזה הרבה יותר כיף ונעים מלבד. 

בתקופה האחרונה אני יושבת עד השעות המאוחרות בלילה ותופרת בובות וכותבת להן מילים. נותנת להן שמות ואורזת אותן למתנה.

גדולי וקטני נולדו בחופשת לידה שלי עם מאיה. חיבקתי אותה ובכל חיבוק כזה נדהמתי מהקוטן שלה ומהגודל שלי.


http://www.colorful-thoughts.com/products/product-99


גדולי וקטני הם אמא וילד/ה והם אוהבים. ויש להם סיפור.




"..... אני יצאתי מהבטן שלה ובגלל זה זולגות לה דמעות של התרגשות.
התרגשות זו תחושה משמחת. זה כמו סוכריות קופצות בפה."


הסיפור הקצר מגיע עם הבובה הגדולה והבובה הקטנה בשקיק טול לבן, רך ונעים.. והוא מיועד גם לגדולים וגם לקטנים. אפשר להקריא ולקרוא יחד עם הילד את הסיפור בזמן שהוא מחבק או משחק עם הבובות. זמן מצויין לדבר על הקשר, על הביחד ועל אהבה בין אמא לילד... (כמה פעמים ביום אנחנו רגע עוצרים ומדברים על אהבה?) . 

http://www.colorful-thoughts.com/products/product-99

  מתנה מקסימה לכל גדולי שיש לה קטני בבית. 









יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

שנה חדשה ומדוייקת

כל שנה, בדיוק בזמן הזה, כשבחוץ יש שקט כזה של ילדים במסגרות אחרי חופש ארוך והורים שרגע סגרו את התריסים והלכו להשלים כמה שעות שינה... כשהחום הגדול של אוגוסט ביום אחד הפך להיות חום נסבל עם בריזה חמימה שעוד מעט תהפוך לבריזה נעימה, כשחברה כותבת בפייסבוק שראתה חצב ובלילה נרדמנו בלי מזגן, אני מרגישה בגוף שראש השנה כבר כאן.

ראש השנה זו נקודת ציון.
הזדמנות להתחיל משהו מהתחלה... הזדמנות לדייק את מה שלא היה מדוייק לי עד עכשיו. להמציא את עצמי מחדש, לרענן, לנקות, למחוק ולעבור הלאה.


השנה זו השנה שלי.
אני רוצה לפרוץ גבולות. לחוות. להתרגש. לרגש. ליצור. לחלום. להגשים. להיות. להעיז. לא לפחד. להתמלא. להאמין. לפתוח את הלב. לשנות. לגעת. לאהוב. אני רוצה לדייק. לעשות נכון. נכון לי.

מה אתכם? איזו שנה תהיה לכם?







שתהיה שנה מעוררת השראה
שלכם,
ענבל

רעיונות למתנות לחג..תוכלו למצוא בחנות המקוונת שלי.

ועכשיו...לכבוד השנה החדשה-  15% הנחה על כל המוצרים בחנות לחברי מועדון הלקוחות. אם עוד לא הצטרפת...זה הזמן!