השראה

לפעמים נדמה לאנשים שאני מסתובבת עם השראה בכיס, כל הזמן. כשכל פעם שבא לי ליצור משהו חדש, אני פשוט מתיישבת ומתחילה ליצור. רובכם לא יודעים שהרבה מאוד פעמים אני שוכחת את ההשראה בכיס ומכניסה את הג'ינס לכביסה... ככה...עם ההשראה. בלי כוונה. פשוט שוכחת. ואז אני מוציאה את הג'ינס ממכונת הכביסה ומגלה מלא פירורים מקומטים, שאריות של השראה וכתם אחד קטן על הכיס. 
לוקח לי זמן עד שאני מייצרת אותה מחדש, מרגישה אותה ומתרגשת ממנה. 

את הפירורים אני מנקה, לובשת את הג'ינס ויוצאת איתו מהבית, כחול וריק. כמו הכיס, גם הראש שלי לפעמים מרגיש ריק. אולי יש בו פירורים קטנים קטנים של השראה אבל הם כל כך קטנים ויבשים שאי אפשר לעשות איתם כלום. 

התחושה הזו של הכלום יכולה להמשך כמה ימים ולפעמים כמה שבועות. אני אשב ליד שולחן העבודה שלי ואפילו שירבוט קטן לא ייצא לי. 
אבל יש תקופות שפתאום אני מתמלאה. כמו צנצנת סוכריות, אני מרגישה איך הראש שלי מכיל בתוכו המון צבעים וצורות. פתאום אני מרגישה את האצבעות מדגדגות והבטן מתרגשת. אני ממש מרגישה את זה בגוף. ואז אני יכולה לשבת עד השעות הקטנות של הלילה  ורק לצייר ולצבוע, להמציא וליצור. אני אפילו יכולה למצוא את עצמי נוסעת באוטו ובוהה באפור של הכביש וכמו סוכריות קופצות כל מיני רעיונות קופצים לי לראש.... (אלה הרעיונות הכי טובים שלי)....
בתקופות כאלה, אני מרגישה שאני עפה. שיותר טוב מזה לא יכול להיות. שמתי לב לאורך השנים שבתקופות האלה תמיד קורה משהו. או שאני יוצאת יותר מהבית, או שמזג האויר מתחלף ומקשט את הנוף, או שאני פוגשת אנשים מעניינים שאומרים לי דברים חכמים, או שבמקרה ראיתי תמונה בעיתון שהקפיצה לי איזו סוכריה.... או שמאיה גדלה ואנחנו משחקות וצוחקות יותר על השטיח, או ש.. או ש... אבל שמתי לב שתמיד בתקופות כאלה אני יותר.

השראה יכולה לבוא בצורת מילים, תמונות, מעברים ושינויים, בצורת אנשים ולפעמים היא פשוט באה. 

אני מתרגשת לגלות לכם שכבר כמה שבועות אני מפוצצת בה, בהשראה הזו, כפרה עליה. אני עובדת על קולקציה חדשה של פריטים צבעוניים ומשמחים. קולקציה שמשמחת אותי ומרגשת אותי מאוד.

 מחברות השראה

הקולקציה החדשה שלי מכילה בתוכה קלמרים, מחברות ועוד כל מיני מוצרי נייר, טפטים לחדרי ילדים, תמונות על בד קנוואס, תחתיות לסירים וכוסות ועוד כל מיני. 

 קלמרים קלמרים

 טפט לחדר

 

בימים אלה אני מחפשת אחר הדבר הבא. שיתוף פעולה שיעיף אותי. אז אם אתם מכירים מעצבות בגדים לילדים, מעצבות פנים או כל מיני אנשים יצירתיים שעושים ומעצבים דברים מעניינים , אשמח אם תחברו... 

ובנתיים, צאו לטייל, תפגשו אנשים, תקשיבו, תפתחו את ליבכם, תסתכלו מסביב, עלו על האוטו וסעו לטיול בצפון המהמם שלנו, תשחקו עם הילדים על השטיח, תצחקו ותנוחו. ולפני שאתם עושים כביסה, תבדקו את הכיס האחורי שלכם. אל תשכחו להוציא את מה שיש שם. 

שלכם,

ענבל. 

סוכות שלי

מכירים את זה שאחרי ראש השנה ויום כיפור, שאתם כבר עם לשון בחוץ ובטן (ממש) מלאה, פתאום מגיע חג סוכות ומוציא אתכם סופית מהשיגרה? פתאום יש תחושה שהסתיו עוד רגע פה והימים קצרים ויש לכם משאלת לב כמוסה אחת... שהחופש הזה יישאר פה לנצח? כי כבר התרגלתם לחצאיי ימים ולשבתונים, ולבילבול המוזר הזה שגורם לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם עונים על השאלה : "איזה יום היום"? 

אז הנה... הוא עוד רגע פה. חג הסוכות. 

חג הסוכות האהוב עליי כל כך. 
חג של ביחד, משפחה, אורחים וכוכבים. חג של יצירתיות מתפרצת, אבא בונה סוכה, רוח נעימה של סתיו, זכרונות ילדות צפים וממלאים את הלב, רימונים מתוקים וקישוטים עם המון המון קיפולים מנייר. 

רעיונות מקסימים לקישוטים מנייר מצאתי בבלוג המתוק מתוק תפור עלי .

 רעיונות פשוטים וצבעוניים להפליא.

כשאני נזכרת בסוכות שלי, בתור ילדה, אני נזכרת בערימת הדפים הלבנים החגיגיים שהיתה מונחת תמיד על השולחן בסוכה שסבא בנה, קופסת טושים ועפרונות, ואני יושבת וצובעת, מציירת ומעצבת את הסדינים הלבנים שסבתא כיבסה רק פעם בשנה לפני החג, כי אלה היו הסדיניםקירות של הסוכה שלנו. אני זוכרת איך ישבתי על הדשא עם מלאאא רצועות נייר, מחברת לולאה ללולאה ובדימיוני יוצרת את השרשרת הכי ארוכה בעולם. כזאת שאף ילד לא הצליח לחבר מעולם. כמה שמחה וכמה גאווה הרגשתי כשסבא היה תולה את הציורים והלולאות שלי על הסדיניםקירות של הסוכה היפה והיציבה שלנו.

במרפסת של סבא וסבתא

סבא שלי כבר לא בחיים וחוץ מגעגוע ענק אליו, אני חשה געגוע ענק לסוכה שלו. לסוכה שלנו.

לפני כמה חודשים עברנו לגור בקיבוץ גונן ופה בקיבוץ מתקיימת מסורת מקסימה שכל האבות נרתמים ובונים סוכה ענקית על הדשא בקיבוץ, והילדים מתכנסים בחדר האוכל ומכינים קישוטים לסוכה המפוארת. זה מרגש ומקסים, חגיגי ומשמח, מאחד ומחבר.

אז לכבוד החג שאני כל כך אוהבת, לכבוד יציאה אינסופית (או כך נדמה) מהשגרה, לכבוד ילדים מתרגשים וקישוטים מנצנצים,  הכנתי לכם מתנה חגיגית לחג הזה שאני כל כך אוהבת. לימים שבהם תשבו בסוכה עם דודים, אחיינים, ילדים וחברים. 

הרשמו עכשיו למועדון החברות שלי וקבלו ממני למייל שלושה קבצים מקסימים, אותם תוכלו להדפיס, לצבוע ולגזור וכך לקשט את הסוכה שלכם ולפנק את האושפיזין. 

מאחלת לכולנו חג סוכות שמח.
שנבלה ביחד, נטייל, נהנה מהחופש ומרוח הסתיו הנעימה שמביאה
עימה ציפורים נודדות ובשורות על חורף קריר.
שלכם,
ענבל.

בובות וסיפורים

תמיד היו לי בבטן מלא מילים. לא תמיד הצלחתי להוציא אותן. הן היו יוצאות בציורים, שירבוטים, כתיבה ודרך העיניים. עמית שלי (בעלי) תמיד אמר לי שהוא לא מבין למה אני לא עונה לו. זה לא שאני לא עונה לו... אני פשוט עונה בלב.
המילים שלי לא מתורגלות בלצאת החוצה. נוח להן בפנים, חם להן ונעים. הן תפסו מקום בשורה הראשונה בצמוד לשריר של הבטן והן מציצות מהחור הקטן של הפופיק. גם בפופיק אני לא אוהבת שנוגעים לי.

בשנים האחרונות למדתי לדבר. למדתי להוציא את המילים. לבטא רגשות, מחשבות וצרכים. למדתי שלדבר זה דווקא דיי סבבה. גם להגיד מה מרגישים זה מעולה. כי אז אנשים מבינים אותך. וכשאנשים מבינים אותך, נעים לך יותר בעולם.

בתוך כל עולם הרגשות והתחושות שגיליתי... המשכתי לכתוב ולצייר. וככל שדיברתי יותר, כך גם ציירתי וכתבתי יותר. פתאום למילים שלי אין סוף. הן יוצאות ויוצאות ויוצאות.

אז החלטתי לאסוף אותן ולארוז אותן יפה ולתת אותן כמתנה... ועל הדרך לממש עוד אהבה חדשה שלי והיא - בובות.
יו כמה שאני אוהבת בובות.
רצוי שיהיו תפורות מבד. ואם אפשר בדים צבעוניים. עם פסים, נקודות ופרחים קטנים בגוונים של חום.
לא אכפת לי גם מבד לבן, או שמנת. עם חוט שחור וחוט לבן.
כמה שאני אוהבת בובות.
ומילים.

עם בובות משחקים, את הבובות מחבקים, את הבובות מלטפים, תולים על קיר, מושיבים על מדף, מסתכלים להן בעיניים, נזכרים בילדות, מתכרבלים במיטה, מאמצים כחבר או חברה ובעיקר מרגישים יחד שזה הרבה יותר כיף ונעים מלבד. 

בתקופה האחרונה אני יושבת עד השעות המאוחרות בלילה ותופרת בובות וכותבת להן מילים. נותנת להן שמות ואורזת אותן למתנה.

גדולי וקטני נולדו בחופשת לידה שלי עם מאיה. חיבקתי אותה ובכל חיבוק כזה נדהמתי מהקוטן שלה ומהגודל שלי.

גדולי וקטני הם אמא וילד/ה והם אוהבים. ויש להם סיפור.

"..... אני יצאתי מהבטן שלה ובגלל זה זולגות לה דמעות של התרגשות.

התרגשות זו תחושה משמחת. זה כמו סוכריות קופצות בפה."

הסיפור הקצר מגיע עם הבובה הגדולה והבובה הקטנה בשקיק טול לבן, רך ונעים.. והוא מיועד גם לגדולים וגם לקטנים. אפשר להקריא ולקרוא יחד עם הילד את הסיפור בזמן שהוא מחבק או משחק עם הבובות. זמן מצויין לדבר על הקשר, על הביחד ועל אהבה בין אמא לילד... (כמה פעמים ביום אנחנו רגע עוצרים ומדברים על אהבה?) . 

  מתנה מקסימה לכל גדולי שיש לה קטני בבית. 

שנה חדשה ומדוייקת

כל שנה, בדיוק בזמן הזה, כשבחוץ יש שקט כזה של ילדים במסגרות אחרי חופש ארוך והורים שרגע סגרו את התריסים והלכו להשלים כמה שעות שינה... כשהחום הגדול של אוגוסט ביום אחד הפך להיות חום נסבל עם בריזה חמימה שעוד מעט תהפוך לבריזה נעימה, כשחברה כותבת בפייסבוק שראתה חצב ובלילה נרדמנו בלי מזגן, אני מרגישה בגוף שראש השנה כבר כאן.

ראש השנה זו נקודת ציון.
הזדמנות להתחיל משהו מהתחלה... הזדמנות לדייק את מה שלא היה מדוייק לי עד עכשיו. להמציא את עצמי מחדש, לרענן, לנקות, למחוק ולעבור הלאה.


השנה זו השנה שלי.
אני רוצה לפרוץ גבולות. לחוות. להתרגש. לרגש. ליצור. לחלום. להגשים. להיות. להעיז. לא לפחד. להתמלא. להאמין. לפתוח את הלב. לשנות. לגעת. לאהוב. אני רוצה לדייק. לעשות נכון. נכון לי.

מה אתכם? איזו שנה תהיה לכם?

שתהיה שנה מעוררת השראה
שלכם,
ענבל

רעיונות למתנות לחג..תוכלו למצוא בחנות המקוונת שלי.

ועכשיו...לכבוד השנה החדשה-  15% הנחה על כל המוצרים בחנות לחברי מועדון הלקוחות. אם עוד לא הצטרפת...זה הזמן!

 הקליקי כאן והרשמי.

מעברים

לקבלת הבלוג, עדכונים והפתעות, הצטרפי למועדון החברות שלי

אני זוכרת את היום הראשון שלי בכיתה א'. במעורפל אבל זוכרת. אני זוכרת שביל רחב בין עצי ברוש גבוהים. אני זוכרת אותי, נמוכה ליד הברושים, עם ילקוט ענק וכחול שסבתא קנתה לי באיטליה. אני זוכרת את עצמי מסתכלת לשמיים ורואה את הקצה של הברוש מנסה ללטף לי את הראש אבל לא מגיע כי אני כזאת קטנה והוא כזה גבוה. אני זוכרת כמה רציתי שמישהו ילטף לי את הראש באותו הרגע... אבל אני הייתי לבד על השביל. אני זוכרת מלא ילדים, כולם עם ילקוטים שמכסים להם את הגב.. אני זוכרת צילצול נורא חזק ואת כולם רצים לכיוון אחד. אני זוכרת כיתה בגוונים של אפור, אני זוכרת מורה, גבוהה ויפה ואני זוכרת אותי... לבד.
תחושת הלבד שלי נורא חזקה מאותם ימים. לבד בכיתה, לבד בהפסקה ולבד על השביל. רק אני והברושים.

חברה סיפרה לי השבוע שהבת שלה עולה לכיתה א'.
התחלנו לדבר ולהעלות זכרונות. היא מה- א ' שלה ואני מה- א' שלי. הלבד הזה חזר כמה פעמים גם בסיפור של החברה שלי.
היא המשיכה וסיפרה לי שכשהגיעה לכיתה ג', עשתה להם המורה הפתעה וביקשה מכל ההורים להכין מכתב קטן בבית המיועד לכל ילד, ולהחביא אותו בילקוט של ילדם. ביום הראשון לבית ספר, אחרי השיעור הראשון והשני, ביקשה המורה החכמה והיצירתית מכל ילד, לפתוח את הילקוט שלו ולחפש את המעטפה שעליה כתוב: "מאמא ואבא". החברה שלי סיפרה לי שבאותו רגע שמצאה את המעטפה, ליבה התמלא אושר גדול ושמחה אינסופית. לרגע אחד הרגישה איך אמא ואבא עוטפים אותה בחיבוק ענק ומחמם ומזכירים לה עד כמה הם אוהבים אותה.

ואני חשבתי לעצמי כמה זה מקסים. ומרגש.
כמה זה מקסים לחשוב על רעיון כזה.
כמה זה מקסים ונעים לקבל חיבוק כזה.
כמה זה מקסים לראות ולהרגיש את הילד ורגע לעצור ולהתייחס לקושי שלו וללבד שהוא מרגיש לפעמים גם אם הוא ביחד, עם עוד הרבה ילדים עם ילקוטים על הגב.

השיחה עם החברה המשיכה להדהד לי בראש. וניסיתי לחשוב מה אני עושה עם ההידהוד ואיך אני מתרגמת אותו לזמן איכות עבורכם.
איך אני יוצרת עבורכם ועבור ילדכם רגע שבו תשבו יחד, פלאפונים על שקט, כוס מיץ ומזגן, טלוויזיה מכובה ורגע מיוחד ואינטימי שלכם, רגע של שקט... וצובעים יחד, גוזרים ויוצרים.... אולי אפילו מדברים על המעבר הזה מהגן לכיתה א', על הילדים הרצים בשבילים, על הצילצול ועל המורה הגבוהה, על ההפסקות ועל מה שבינהן... ועל חווית ה"לבד" הזאת.... ואחרי שתיצרו ותדברו, תצבעו ותשתו מיץ, יוכל הילד המתוק והרך שלכם להכניס את החיבוק הזה שיצרתם יחד, לילקוט שלו וללכת לכיתה א' עם הידיעה שהוא לא לבד. ואולי תלוו אותו עד לכיתה ואולי רק עד לשביל אבל הוא יזכור שאתם איתו, בלב וגם קצת בתיק. ומידי פעם, אם ירגיש לבד, יציץ רגע בחיבוק ויתמלא שמחה.

הכנתי עבורכם פרינטבלס.

לקבלת הפרינטבלס, הצטרפי עכשיו למועדון החברות שלי

מה זה פרינטבלס?
פרינטבלס אלה קבצים, שיצרתי ואיירתי עבורכם אשר ניתן להדפיס במדפסת בייתית פשוטה, לגזור לצבוע וליצור. הקבצים הם בשחור לבן כך שתוכלו לצבוע איך שתרצו. אני ממליצה להדפיס על בריסטולים לבנים מאחר והם קצת יותר עבים מדף מדפסת רגיל וממש כיף לעבוד איתם.

קחו לכם רגע שקט, צבעיי עיפרון או טושים {אני ממליצה על צבעיי עיפרון } שבו עם הילד/ה ותקדישו כמה דקות ליצירה משותפת. אולי אפילו תדפיסו שני עותקים ותנו לילד שלכם להקדיש גם לכם חיבוק ממנו. 

ועכשיו.... הצטרפ/י למועדון ואשלח לך את הפרינטבל המקורי במייל...

וככה זה עובד.... 

חיבוק של אמא בחנות המקוונת שלי

 

חיבוק של אמא

עד שלא הפכתי להיות אמא, לא הבנתי עד כמה הלב שלי יכול לאהוב ולהתרגש. לא ידעתי עד כמה מילמול מתוק בשתיים בלילה יכול לגרום לי לחייך גם אם העיניים שלי עצומות. לא היה לי מושג כמה זה ממלא את הבטן ומציף בשמחה, לראות את הילדה שלי עומדת במיטה בחמש לפנות בוקר עם עיניים נפוחות משינה ולחיים סמוקות עם קווים של שמיכה. כמה זה הכי נעים להרים את היצור הסמוק והחמים הזה מהלול ופשוט למעוך אותה עם חיבוק  ולנשנש אותה נישנושיי בוקר מתוקים.
אין כמו החיבוק הזה.
אני הכי רוצה שהילדה שלי תרגיש את החיבוק הזה שלי גם כשאני לא לידה. אני רוצה שהיא תזכור בגוף שלה את האחיזה הזו שמאפשרת לה רגע להרפות ולהשען. אני רוצה שהגוף שלה יזכור את התחושה הנעימה- את האהבה שלנו. אני רוצה שברגעים שבהם היא רגע מרגישה לבד, היא תזכור שאני כאן בשבילה ולנצח נצחים אהיה.
מתוך המחשבה על מאיה שלי גדלה ומתוך הרצון שלי לחבק אותה תמיד... נולד הקמיע הקטן הזה.
החיבוק של אמא הוא כרית קטנטנה וצבעונית, תפורה באהבה ומגיעה בתוך שקיק טול לבן ורך. את הקמיע הזה יכול/ה הילד/ה לשים בתיק של הגן, בילקוט בית ספר, בכיס או מתחת לכרית...כך הוא ירגיש, או היא תרגיש, שאת תמיד איתו. מחבקת ועוטפת באהבה. ואם לרגע ירגיש געגוע, מיד יוכל להציץ בשקיק ולמעוך את הכרית.

לרכישה הקליקו כאן

 מעל המיטה

 חיבוק של אמא

 כל אחד צריך חיבוק

מילים ראשונות שלי

היי.. אני ענבל, ואני בעלת מחשבות צבעוניות, בראש, בלב ועד קצות האצבעות. יש לי עסק שמעליו ובתוכו מרחפות מחשבות, יש בו דמיונות וזכרונות ממסעות, חלומות, צבעים צורות ורגשות. אני משחילה את כל אלה בחרוזים וקושרת מלמלות, ועכשיו גם כותבת מילים כי בא לי להגשים את חלום הכתיבה שלי. לשתף את העולם ברגשות, במחשבות ובמקורות ההשראה שלי. בא לי לגדול ולהצמיח עוד ענפים ועלים קטנים ירוקים שיהפכו לגדולים. בא לי לחלוק אהבות וחוויות מהרפתקאות, חוויות מהאמהות הטרייה שלי ומהיצירה.. בא לי לפתוח את הלב עוד ולהגדיל בו את החדרים. אני מאמינה שאין סוף לגדילה ולהתרחבות. 

מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד מסתובבת עם עיפרון ועט שחורה ביד, ואם אפשר גם עם קלמר מלא בצבעי עיפרון (ומחדד) חייבת גם דבק וכמה כפתורים, תחרה בצבע לבן ואי אפשר בלי אחת בצבע שמנת ובתכלת ואם השתגעתי אז גם ירוק בהיר... על כל אלה, אוהבת לפזר אבקת נצנצנים זהב... כמו קפה של בוקר, חייבת את זה.

פתאום באמצע החיים בא לי להוסיף לכל אלה - מילים, אותיות.. תוכן.

אתם בטח שואלים למה דווקא עכשיו? ומה עם החלומות האלה שלי ואיך זה שאני לא עסוקה בחום הגדול או ברכבת הקלה שמכבידה על תל אביב או במשבר החוב של יוון.

אני אספר לכם. לפני כשבועיים החלטתי לעשות שינוי במצב הצבירה שלי. ממצב רדום עד מנומנם, החלטתי לעבור למצב תוסס ולהתחיל להתקדם קדימה. הרגשתי ששהות ממושכת במקום, עושה לי לא טוב לעור הפנים, מעייפת אותי וגורמת לחיוך שלי להראות לא חמוד. שוטטתי משועממת מעצמי בפייסבוק וראיתי תמונה של בחורה בלונדינית עם עיניים כחולות. לרוב הן נראות לי יפות נורא ומפחידות כאלה אבל זאת נראתה כמו מלאך. אני מוכנה להשבע שאפילו היתה לה הילה כזו מעל הראש. היא השאירה טלפון וכתבה שהיא עוסקת בייעוץ לעסקים קטנים המנוהלים ע"י אישה אחת. ישר חשבתי שזאת אני. אני אישה ואני אחת ויש לי עסק קטן. היא הבטיחה שתנסה לעזור ולהפוך אותי ואותו לגדולים. זה הרי מה שאני הכי רוצה. הסתכלתי ארוכות על הפוסט של המלאכית הזו עם ההילה מעל הראש ופשוט חייגתי את המספר שלה. למה לבזבז זמן?! היא ענתה לי. מה אתם יודעים... היא אפילו היתה נחמדה בטירוף. ועוד קוראים לה מיה כמו מאיה שלי. זה כנראה גורל. דברנו ארוכות והיא חיממה את ליבי עם המילים שלה. היא דיברה ואני הקשבתי ופתאום לא השתעממתי. לא מעצמי ולא ממנה... פתאום הרגשתי תסיסה קלה ורק רציתי לנתק ולהתחיל לעבוד. אחת המשימות שהיא נתנה לי היתה לפתוח את הלב ובלוג. היא אמרה לי: "אם בוער בך לכתוב תפתחי אתמול בלוג". אז פתחתי.

הנה אני. נרגשת, תוססת, סקרנית, לא משועממת, לוקחת את החיים שלי ברצינות, תופשת את העסק שלי ברצינות. הוא חשוב לי ויקר לי מפז. אני רוצה לגדול איתו ולהגיע לשמיים. ואני יודעת שאני יכולה. הרי הכל אפשרי. 

מזמינה אתכם להצטרף למסע האפשרי שלי, להגשים איתי עוד חלום ואולי יגיעו עוד כמה חלומות בדרך, לא אוכל להתחייב רק על אחד. אתם מוזמנים להגיב ולכתוב לי, לדמיין איתי ולעוף יחד רחוק רחוק.

ובינתיים... עד הפעם הבאה, אל תדחו דברים שבוערים בתוך ליבכם, אל תהססו... תתקשרו, תעשו, תגידו, תנסו, תצאו, תכירו, תגידו שלום, תחייכו, תפתחו את הלב, אל תשתעממו, אל תפחדו... תעיזו. 

רגע לפני שאני מפזרת על הפוסט הזה את אבקת הנצנצים שלי ולוחצת על "אנטר" ומשחררת אותו לעולם, אני רוצה להבטיח לעצמי שכל מה שייאמר/ ייכתב פה על הענן הקטן שלי, ייצא ממקום אמיתי ואותנטי. בהקשבה מלאה, ראש פתוח, מבט בעיניים ורגישות.

אז יאללה. אנטר.