תמיד היו לי בבטן מלא מילים. לא תמיד הצלחתי להוציא אותן. הן היו יוצאות בציורים, שירבוטים, כתיבה ודרך העיניים. עמית שלי (בעלי) תמיד אמר לי שהוא לא מבין למה אני לא עונה לו. זה לא שאני לא עונה לו... אני פשוט עונה בלב.
המילים שלי לא מתורגלות בלצאת החוצה. נוח להן בפנים, חם להן ונעים. הן תפסו מקום בשורה הראשונה בצמוד לשריר של הבטן והן מציצות מהחור הקטן של הפופיק. גם בפופיק אני לא אוהבת שנוגעים לי.
בשנים האחרונות למדתי לדבר. למדתי להוציא את המילים. לבטא רגשות, מחשבות וצרכים. למדתי שלדבר זה דווקא דיי סבבה. גם להגיד מה מרגישים זה מעולה. כי אז אנשים מבינים אותך. וכשאנשים מבינים אותך, נעים לך יותר בעולם.
בתוך כל עולם הרגשות והתחושות שגיליתי... המשכתי לכתוב ולצייר. וככל שדיברתי יותר, כך גם ציירתי וכתבתי יותר. פתאום למילים שלי אין סוף. הן יוצאות ויוצאות ויוצאות.
אז החלטתי לאסוף אותן ולארוז אותן יפה ולתת אותן כמתנה... ועל הדרך לממש עוד אהבה חדשה שלי והיא - בובות.
יו כמה שאני אוהבת בובות.
רצוי שיהיו תפורות מבד. ואם אפשר בדים צבעוניים. עם פסים, נקודות ופרחים קטנים בגוונים של חום.
לא אכפת לי גם מבד לבן, או שמנת. עם חוט שחור וחוט לבן.
כמה שאני אוהבת בובות.
ומילים.
עם בובות משחקים, את הבובות מחבקים, את הבובות מלטפים, תולים על קיר, מושיבים על מדף, מסתכלים להן בעיניים, נזכרים בילדות, מתכרבלים במיטה, מאמצים כחבר או חברה ובעיקר מרגישים יחד שזה הרבה יותר כיף ונעים מלבד.
בתקופה האחרונה אני יושבת עד השעות המאוחרות בלילה ותופרת בובות וכותבת להן מילים. נותנת להן שמות ואורזת אותן למתנה.
גדולי וקטני נולדו בחופשת לידה שלי עם מאיה. חיבקתי אותה ובכל חיבוק כזה נדהמתי מהקוטן שלה ומהגודל שלי.
המילים שלי לא מתורגלות בלצאת החוצה. נוח להן בפנים, חם להן ונעים. הן תפסו מקום בשורה הראשונה בצמוד לשריר של הבטן והן מציצות מהחור הקטן של הפופיק. גם בפופיק אני לא אוהבת שנוגעים לי.
בשנים האחרונות למדתי לדבר. למדתי להוציא את המילים. לבטא רגשות, מחשבות וצרכים. למדתי שלדבר זה דווקא דיי סבבה. גם להגיד מה מרגישים זה מעולה. כי אז אנשים מבינים אותך. וכשאנשים מבינים אותך, נעים לך יותר בעולם.
בתוך כל עולם הרגשות והתחושות שגיליתי... המשכתי לכתוב ולצייר. וככל שדיברתי יותר, כך גם ציירתי וכתבתי יותר. פתאום למילים שלי אין סוף. הן יוצאות ויוצאות ויוצאות.
אז החלטתי לאסוף אותן ולארוז אותן יפה ולתת אותן כמתנה... ועל הדרך לממש עוד אהבה חדשה שלי והיא - בובות.
יו כמה שאני אוהבת בובות.
רצוי שיהיו תפורות מבד. ואם אפשר בדים צבעוניים. עם פסים, נקודות ופרחים קטנים בגוונים של חום.
לא אכפת לי גם מבד לבן, או שמנת. עם חוט שחור וחוט לבן.
כמה שאני אוהבת בובות.
ומילים.
עם בובות משחקים, את הבובות מחבקים, את הבובות מלטפים, תולים על קיר, מושיבים על מדף, מסתכלים להן בעיניים, נזכרים בילדות, מתכרבלים במיטה, מאמצים כחבר או חברה ובעיקר מרגישים יחד שזה הרבה יותר כיף ונעים מלבד.
בתקופה האחרונה אני יושבת עד השעות המאוחרות בלילה ותופרת בובות וכותבת להן מילים. נותנת להן שמות ואורזת אותן למתנה.
גדולי וקטני נולדו בחופשת לידה שלי עם מאיה. חיבקתי אותה ובכל חיבוק כזה נדהמתי מהקוטן שלה ומהגודל שלי.
גדולי וקטני הם אמא וילד/ה והם אוהבים. ויש להם סיפור.
"..... אני יצאתי מהבטן שלה ובגלל זה זולגות לה דמעות של התרגשות.
התרגשות זו תחושה משמחת. זה כמו סוכריות קופצות בפה."
הסיפור הקצר מגיע עם הבובה הגדולה והבובה הקטנה בשקיק טול לבן, רך ונעים.. והוא מיועד גם לגדולים וגם לקטנים. אפשר להקריא ולקרוא יחד עם הילד את הסיפור בזמן שהוא מחבק או משחק עם הבובות. זמן מצויין לדבר על הקשר, על הביחד ועל אהבה בין אמא לילד... (כמה פעמים ביום אנחנו רגע עוצרים ומדברים על אהבה?) .
מתנה מקסימה לכל גדולי שיש לה קטני בבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה