היי.. אני ענבל,
ואני בעלת מחשבות צבעוניות, בראש, בלב ועד קצות האצבעות. יש לי עסק שמעליו ובתוכו
מרחפות מחשבות, יש בו דמיונות וזכרונות ממסעות, חלומות, צבעים צורות ורגשות. אני
משחילה את כל אלה בחרוזים וקושרת מלמלות, ועכשיו גם כותבת מילים כי בא לי להגשים
את חלום הכתיבה שלי. לשתף את העולם ברגשות, במחשבות ובמקורות ההשראה שלי. בא לי
לגדול ולהצמיח עוד ענפים ועלים קטנים ירוקים שיהפכו לגדולים. בא לי לחלוק אהבות
וחוויות מהרפתקאות, חוויות מהאמהות הטרייה שלי ומהיצירה.. בא לי לפתוח את הלב עוד ולהגדיל
בו את החדרים. אני מאמינה שאין סוף לגדילה ולהתרחבות.
מי שמכיר אותי יודע
שאני תמיד מסתובבת עם עיפרון ועט שחורה ביד, ואם אפשר גם עם קלמר מלא בצבעי עיפרון
(ומחדד) חייבת גם דבק וכמה כפתורים, תחרה בצבע לבן ואי אפשר בלי אחת בצבע שמנת
ובתכלת ואם השתגעתי אז גם ירוק בהיר... על כל אלה, אוהבת לפזר אבקת נצנצנים זהב... כמו
קפה של בוקר, חייבת את זה.
פתאום באמצע החיים
בא לי להוסיף לכל אלה - מילים, אותיות.. תוכן.
אתם בטח שואלים למה דווקא עכשיו? ומה עם החלומות האלה שלי ואיך
זה שאני לא עסוקה בחום הגדול או ברכבת הקלה שמכבידה על תל אביב או במשבר החוב של
יוון.
אני אספר לכם. לפני כשבועיים החלטתי לעשות שינוי במצב הצבירה
שלי. ממצב רדום עד מנומנם, החלטתי לעבור למצב תוסס ולהתחיל להתקדם קדימה. הרגשתי
ששהות ממושכת במקום, עושה לי לא טוב לעור הפנים, מעייפת אותי וגורמת לחיוך שלי
להראות לא חמוד. שוטטתי משועממת מעצמי בפייסבוק וראיתי תמונה של בחורה בלונדינית
עם עיניים כחולות. לרוב הן נראות לי יפות נורא ומפחידות כאלה אבל זאת נראתה כמו
מלאך. אני מוכנה להשבע שאפילו היתה לה הילה כזו מעל הראש. היא השאירה טלפון וכתבה
שהיא עוסקת בייעוץ לעסקים קטנים המנוהלים ע"י אישה אחת. ישר חשבתי שזאת אני.
אני אישה ואני אחת ויש לי עסק קטן. היא הבטיחה שתנסה לעזור ולהפוך אותי ואותו לגדולים.
זה הרי מה שאני הכי רוצה. הסתכלתי ארוכות על הפוסט של המלאכית הזו עם ההילה מעל
הראש ופשוט חייגתי את המספר שלה. למה לבזבז זמן?! היא ענתה לי. מה אתם
יודעים... היא אפילו היתה נחמדה בטירוף. ועוד קוראים לה מיה כמו מאיה שלי. זה כנראה
גורל. דברנו ארוכות והיא חיממה את ליבי עם המילים שלה. היא דיברה ואני הקשבתי
ופתאום לא השתעממתי. לא מעצמי ולא ממנה... פתאום הרגשתי תסיסה קלה ורק רציתי לנתק
ולהתחיל לעבוד. אחת המשימות שהיא נתנה לי היתה לפתוח את הלב ובלוג. היא אמרה לי: "אם
בוער בך לכתוב תפתחי אתמול בלוג". אז פתחתי.
הנה אני. נרגשת, תוססת, סקרנית, לא משועממת, לוקחת את החיים שלי
ברצינות, תופשת את העסק שלי ברצינות. הוא חשוב לי ויקר לי מפז. אני רוצה לגדול
איתו ולהגיע לשמיים. ואני יודעת שאני יכולה. הרי הכל אפשרי.
מזמינה אתכם להצטרף למסע האפשרי שלי, להגשים איתי עוד חלום ואולי
יגיעו עוד כמה חלומות בדרך, לא אוכל להתחייב רק על אחד. אתם מוזמנים להגיב ולכתוב
לי, לדמיין איתי ולעוף יחד רחוק רחוק.
ובינתיים... עד הפעם הבאה, אל תדחו דברים שבוערים בתוך ליבכם, אל
תהססו... תתקשרו, תעשו, תגידו, תנסו, תצאו, תכירו, תגידו שלום, תחייכו, תפתחו את
הלב, אל תשתעממו, אל תפחדו... תעיזו.
רגע לפני שאני מפזרת על הפוסט הזה את אבקת הנצנצים שלי ולוחצת על
"אנטר" ומשחררת אותו לעולם, אני רוצה להבטיח לעצמי שכל מה שייאמר/ ייכתב
פה על הענן הקטן שלי, ייצא ממקום אמיתי ואותנטי. בהקשבה מלאה, ראש פתוח, מבט
בעיניים ורגישות.
אז יאללה. אנטר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה